טיול פסח

השנה מזג האוויר בשבוע הפסח היה נפלא, מצוין לטיולים. אני אוהבת לטייל, אבל לא להיתקע בפקקים ולא להיות במקומות הומי אדם. רצית מאוד ללכת לתערוכת הפרח הבינלאומית, אבל הביקורות שקראתי על הצפיפות היו מספיק משכנעות בשביל לוותר על הרעיון להגיע לשם, אבל לא ויתרתי על הרעיון של יום חופש וטיול.

האיש שלי ואני מתרגמים עצמאיים. קצת קשה לנו להתנתק מהעבודה אבל הפעם דאגנו לשריין מראש יום לטיול. אני ילידת מירון ומאז ומתמיד שמעתי על אדמונית החורש שפורחת רק בחודש אפריל בצד השני של הר מירון, ומגיעים לשם דרך הכפר הדרוזי בית ג'ן. עד היום לא יצא לי לראות את פריחתה והחלטנו שזאת הזדמנות מתאימה לעשות זאת. נסענו לכפר בית ג'ן, החנינו את הרכב בשולי הכפר והלכנו לפי השביל המסומן של רשות הטבע והגנים. מכיוון דרום-מזרח נשקפה אלינו הכנרת. אחרי חצי שעה הליכה בדרך סלולה הגענו לחניון ליד הר הלל בו הייתה גם תחנת מידע למטיילים מטעם רשות הטבע והגנים. קיבלנו הדרכה לגבי המסלול המומלץ ויצאנו לדרך. השביל מתפתל קלות ואז מגיעים לעלייה שהוכיחה לי שאני עדיין בכושר, אבל הוציאה לי את הנש(י)מה. הגענו לפסגת הר הלל מצדו הדרומי.

בדרך ראינו המון פרחים. כלניות, פרגים ונוריות (ברוב המקומות שאני מכירה, בגבהים נמוכים יותר, הן לא פורחות באותו זמן), סחלבים למיניהם, איריס ועוד פרחים רבים שאיני יודעת את שמותיהם. באזור פורחים גם שיחי קידה שעירה רבים שריח פריחתם ממלא את האוויר. גם האבנים שוות הצצה. ראיתי כל מיני אבנים וסלעים מעניינים, ואת חלקם צילמתי.

התחלנו לרדת מצדו הצפוני של הר הלל ושם היו עוד הרבה יותר סחלבים ואז לפתע ראיתי אותה. אדמונית החורש. צמח האדמונית הוא צמח נמוך בגובה 60-80 ס"מ. אני דמיינתי שיח גדול בגובה 150 ס"מ לפחות, לא ברור לי למה, כנראה זו תמונת ילדות שנוצרה במוחי. על כל צמח היה בערך פרח אחד, ולא היו הרבה צמחים ופרחים. סוף סוף זכיתי לראות את האדמונית.

אחרי הטיול עצרנו לאכול משהו באחת המסעדות בכפר בית ג'ן ונהנינו מהכנסת האורחים המעולה של הדרוזים. חזרנו הביתה שבעים ומרוצים!

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חזרה למולדת (2)

בשתי הרשומות הקודמות [Force majeur ודינוזאורים, חזרה למולדת (1)] הזכרתי על קצה המזלג את התפקוד של סוכנת הנסיעות מאיסתא. מסתבר שהיא לא הבעיה, היא התסמין לסוכנות נסיעות גרועה.

כאמור, ביטלנו את כרטיסי הטיסה חזרה בחברת US Airways. מכיוון שאת הכרטיסים רכשנו דרך איסתא בכרמיאל, ההחזר אמור היה להיעשות דרכם. חברת התעופה קיימה את הבטחתה והעבירה את הכסף לאיסתא כבר בתאריך 8/9/2011. כאן התחילה הסאגה של פניות חוזרות ונשנות לסוכנת מורן, ולמנהלת הסניף מירב לבקש שיעבירו לנו את הכסף שלנו. שמענו תירוצים מתירוצים שונים: הכסף לא הועבר, אין מי שיחתום על הצ'ק, בגלל החגים (להזכירכם ראש השנה חל השנה לפי הלוח הגרגוריאני בתאריך 29/9, שלושה שבועות מלאים אחרי שאיסתא קיבלו את הכסף), ועוד כהנה וכהנה.

מכיוון שמדובר בכ-5,800 ₪ שחסרו לנו בחשבון הבנק הדבר פגע בנו מאוד, הרי לבנק לא אכפת מה הסיבה למשיכת היתר, את הריבית צריך לשלם. בסופו של דבר איסתא החזירה לנו את הכסף שלנו בתאריך 27/10/2011. כשבוע קודם לכן בן זוגי מסר למנהלת הסניף מכתב ובו בקשת פיצוי עבור התקופה שאיסתא מחזיקה בכסף שלנו. מירב העבירה את המכתב למרכז בת"א באותו יום. כשבן זוגי הלך לקחת את הצ'ק לאחר כשבוע מרב אמרה לו שוב שהיא העבירה את המכתב והוא בטיפול בת"א.

אחרי שבוע בן זוגי התקשר לשירות הלקוחות בת"א, ענתה לו נציגה חצופה שלא ניסתה לעזור וגם כשהוא ביקש שהיא תעביר בקשה לזרז את הטיפול בעניין היא סירבה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את האמריקני הרגוע שלי צועק על מישהו בטלפון. אחרי השיחה הוא שלח פקס וביקש לזרז את הטיפול במכתב ולמחרת (7/11) קיבל מייל משירות הלקוחות של איסתא שלא כלל מילה אחת של התנצלות, ובו הם טוענים שהם החזירו את הכסף תוך 45 ימים לפי החוק, וטוענים שבתאריך 8/9/2011 הם קיבלו הודעה על ההחזר, ולא את הכסף עצמו. בן זוגי ענה להם עוד באותו היום ופירט את השירות הלקוי שקיבלנו וחזר על הבקשה לבקש פיצוי. נכון למועד כתיבת רשומה זו, עדיין לא קיבלנו תגובה, שלא לדבר על פיצוי.

אני יודעת, הרשומה הזו קצת מייגעת, אבל בפעם הבאה שתרצו להזמין חופשה, זכרו אותה והחליטו מאיזה חברת נסיעות אתם לא רוצים לקבל שירות. אני מודה מראש לכל מי שיעשה "לייק" לרשומה הזו או יעלה קישור בכל מקום ברחבי המרשתת.

חזרה למולדת (1)

הטיסה חזרה, שבוטלה, הייתה אמורה להיות ב-US Airways ב-27/8. באותו יום אי אפשר היה להשיג בטלפון אף אחד ואחרי יותר משעתיים המתנה על הקו בשעות המאוחרות של הלילה בן זוגי התייאש וניתק. למחרת הוא השיג את המשרד והתאריך הכי קרוב לטיסה לישראל היה 8/9, 12 ימים מאוחר יותר. בחברות אחרות הוסיפו טיסות, אבל בחברה הזו לא טרחו לעשות זאת. הם כן היו מוכנים להחזיר את הכסף אם נמצא טיסה בחברה אחרת ונבטל את הכרטיסים אצלם. סוכנת הנסיעות שלנו (מורן, איסתא כרמיאל, לא מומלץ! זוכרים?) אפילו לא טרחה להשיב למייל שלנו ונאלצנו להתקשר אליה מהמלון שיחה יקרה מאוד (40$ !) רק כדי לשמוע שהיא לא הצליחה יותר מאיתנו. בן זוגי בדק באתר Expedia (מומלץ!) והצליח למצוא טיסה ב-Turkish Airlines בעלות זהה, עם טיסת קישור דרך איסטנבול, כולל המתנה של 7 שעות עד הטיסה לנתב"ג.

כשלובשים לטיסה חולצה עם כל מיני דברים נוצצים מודבקים או תפורים זוכים ליחס מיוחד. אני לבשתי חולצה כזו וכאשר עברתי בשער לגילוי מתכות הצפצוף הופעל. צפצוף זה זיכה אותי בהתייחסות אישית, כולל חיפוש גופני ובדיקה לאיתור חומרים. הבודקת הייתה נחמדה, אדיבה ועדינה. בפעם הבאה שאטוס וארצה מסג' אלבש את החולצה המצפצפת…

אחרי גמר הבידוק הבטחוני הגענו לאולם ההמתנה. באולם זה יש חלונות גדולים דרכם רואים את המטוסים העוגנים ליד הרציפים. הסתכלתי על המטוס בו נטוס וראיתי משהו "מעניין". הביטו בתמונה, רואים?

כן, אתם רואים נכון. למטוסים בחברת Turkish Airlines יש שמות פרטיים, כמו לספינות. אנחנו טסנו במטוס ששמו מרמרה. האוכל על המטוס היה מצוין, פשוט טעים. פעמים רבות שמעתי על אוכל גרוע במטוסים. כנראה הזכות הזו שמורה לחברת התעופה הלאומית שלנו, אחרים משקיעים קצת יותר. גם קיבלנו אוזניות (שנשארו אצלנו, יש חבורת שאוספות אותן בסיום הטיסה) וכן ערכת טיסה הכוללת גרביים, כיסוי עיניים, מה פה ומשחת שיניים.

לידי ישבה אישה באמצע שנות ה-30 לחייה. לפני הטיסה היא דיברה בטלפון עם בנה בערבית במבטא מתנגן ומקסים שכמוהו אני לא מכירה מאזורנו. בהמשך דיברנו קצת כי האנגלית שלה דלה ביותר והיא שאלה אותי לגבי התפריט מה מהמזון אינו כולל חזיר. התברר שהיא בהאית ילידת כורדיסטאן שגרה כיום בארה"ב. החלק הכי מעניין היה שהיא סיפרה שסבתה מצד אביה יהודיה. יש לנו עולם מעניין.

לטרמינל באיסטנבול הגענו אחה"צ. אחרי כשעה פתחתי את הלפטופ והתחברתי לאינטרנט כדי להתעדכן בנעשה בארץ. הכותרת הראשית הייתה שהשגריר הישראלי גורש מטורקיה קצת קודם. לאור הידיעה הזו הרגשתי לא נעים להסתובב בטרמינל במשך שעות כשמסביב היו אנשים מכל ארצות ערב (ערב הסעודית, האמירויות, בחריין ועוד). למען האמת, לאף אחד מהם לא היה אכפת ממני.

לנמל התעופה באיסטנבול יש דיוטי פרי ענק ועשיר. היה הרבה מה לראות. לא קניתי שום דבר, כי את התקציב כבר גמרתי בארה"ב. אכלנו שם כמה דברים טובים. כמובן שהתמקדנו בדברים המיוחדים. ניגשתי לדוכן בקלאווה והתעניינתי בשני סוגים. שאלתי את המוכר מה ההבדל ביניהם אבל הטורקים שהיו שם לא ידעו יותר משתי מילים באנגלית. אחרי שעוד שני עובדים ניסו לעזור לנו, והאנגלית שלהם לא הייתה טובה יותר, קנית אחד מכל סוג. הטעם היה זהה, אבל טעם גן עדן. שווה ביותר! ארוחת הערב שלנו הייתה לחמג'ון שגם הוא היה מעולה.

לבסוף הגיע מועד הטיסה ובעלייה למטוס פגשנו סוף סוף ישראלים (ב-7 השעות שהסתובבנו בטרמינל לא ראינו אף ישראלי!). לא היו ישראלים רבים, להערכתי רק כ-20% מהנוסעים במטוס.

אחרי קצת יותר משעתיים טיסה (וארוחה טעימה) נראו מתחתינו אורות תל אביב. אני הזלתי דמעות. אף פעם לא חשבתי שאתרגש כל כך לחזור לארץ.

Force majeur ודינוזאורים

מלכתחילה תכננו שהות של 15 ימים בארה"ב. לפני שסגרנו את העסקה סוכנת הנסיעות (מורן, איסתא כרמיאל, לא מומלץ!) לא טרחה ליידע אותנו שאם רוצים לשנות מועד טיסה הדבר כרוך בתשלום של 220$ לכרטיס ולכן לא יכולנו לשנות תאריך. היינו אמורים לטוס ב-27 באוגוסט, אבל קיבלנו עזרה מכוח עליון. סערת ההוריקן איירין דאגה שנקבל מה שרצינו, בלי תוספת תשלום. הוריקן הוא אחד הדברים שראיתי לא פעם בטלוויזיה והיה מרוחק ממני ולא קשור אליי, כי אין הוריקנים בארץ. הפעם הרגשתי שוב כמו בסרטים, אני באמריקה. היינו אמורים לטוס עם טיסת קישור דרך פילדלפיה, אבל יום קודם שדה התעופה נסגר בגלל הסערה.

קיבלנו עוד 6 ימי שהות בלי תוכניות שתכננו מראש, ואלה היו הימים הכי רגועים בכל החופשה. ניצלנו את ההזדמנות וביקרנו במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. אסכם את הביקור שם במילה אחת: וואוו! מקום מדהים. המוזיאון קיימת תצוגה מדהימה של שלדי דינוזאורים ענקיים. כשרואים בטלוויזיה אדם עומד ליד שלד של דינוזאור באורך 20 מטרים זה נראה גדול, אבל לא ניתן להעריך את הגודל האמיתי. כשעמדנו בעצמנו ליד שלד כזה, או ליד שלד של לווייתן פרהיסטורי שאורכו 25 מטרים ויש לו אולם תצוגה מיוחד הרגשנו כמה אנחנו קטנים וכמה היצורים האלה היו אדירים. צריך לראות כדי להאמין.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מתרגם ממשיך להיות מתרגם

גם בתכנון החופשה לא שכחנו את המקצוע, וניצלנו את הטיול גם כדי להפיק תועלת מקצועית. שנינו חברים בפלטפורמת Proz  וקיימת שם אפשרות לערוך מפגשים, powwow. קצת משעשע ששני מתרגמים מישראל מארגנים מפגש בלוס אנג'לס, אבל זו דרך מצוינת לפגוש מתרגמים מקומיים. מתוך כעשרה נרשמים הגיעו שניים, ומזל שאחת מהם הביאה עמה את בן זוגה. נפגשנו בקפה-מסעדה Mimi's. אמנם היינו רק חמישה אבל היה כיף. היה נחמד להכיר אנשים חדשים ולהשוות חוויות בין מתרגמים. הייתה מתרגמת ספרדית-אנגלית ובן זוגה שמנהל את העסק ועושה את הנהלת החשבונות והיה מתרגם קוריאנית-אנגלית-יפנית שטרח והגיע ממרחק של שעתיים נסיעה. כמו ששיערנו, החוויות של מתרגמים הן דומות, גם אם מדובר במקומות שונים בעולם ובשפות שונות. המפגש היה מעניין מאוד ורכשנו חברים חדשים.

ואם כבר הזכרתי את Proz, אוסיף כמה מילים. ההגדרה של Proz.com היא The translation workplace . אפשר להיות חבר שלא משלם, ואפשר גם לשלם ולזכות בהטבות השמורות לחברים בלבד. בפרוזי אפשר לראות את הציון שקיבלה חברת תרגום מסוימת על סמך משוב של מתרגמים שעבדו/עובדים איתן ולהחליט אם רוצים לעבוד עם אותה חברה. אחרי תקופה שהייתי חברה לא משלמת התחלתי לשלם דמי מנוי והדבר משתלם ביותר. דרך פרוזי רכשתי כמה לקוחות חדשים וקיבלתי עבודות, שמזמן כיסו את דמי המנוי.

לעיון נוסף:

הפרופיל שלי ב-Proz

La Brea Tar Pits וכלב עם נעליים

כשאני מטיילת בארץ אחרת אני רוצה לראות דברים מיוחדים שאין לי כאן בארץ. בלוס אנג'לס, באמצע העיר נמצא פארק בורות הזפת לה-ברייאה. בעומק הקרקע יש נפט שאחד מתוצריו הוא זפת. הזפת מחלחלת דרך סדקי בקרקע ומגיעה למעלה. זפת היא דבר צמיג מאוד וכל יצור חי שדורך בה נשאר לכוד עד מותו מרעב והתייבשות. האתר התגלה כאשר רצו להפיק מהקרקע נפט וגילו מיליוני שלדים של בעלי חיים מתקופת הקרח (לפני 10,000-40,000 שנים). האתר הוא אתר ארכיאולוגי פעיל בו ארכיאולוגים ומתנדבים ממשיכים לשלוף עצמות מבורות הזפת.

הדבר הראשון בו מבחינים כשמגיעים למקום הוא הריח החזק של זפת. בשטח הפארק נמצאות בארות זפת פעילות ומבעבעות, וכמובן מגודרות.

הדבר השני בו הבחנתי, היה מחזה מעניין שכלל לא קשור לפארק עצמו. ראיתי משפחה שכללה 3-4 מבוגרים ו-2-3 ילדים שהלכה בפארק. למשפחה היה כלב לבן מתולתל ומטופח בגודל בינוני, וחוץ מזה שהכלב לבש מעיל (הלו, בחודש אוגוסט בשעות הצהריים חם בלוס אנג'לס, מה חטא הכלב?) הוא נעל נעליים על ארבע רגליו. הבגדים שלא לא היו הדבר הכי מוזר. אחת הנשים הלכה אחריו והתכופפה לכיוון אחוריו וברגע הראשון לא הבנתי מה היא עושה. אחרי כמה שניות נפל לי האסימון והבנתי שהיא ניגבה את אחוריו במגבון לח. הייתי די המומה, מחזה שכזה לא ראיתי קודם מעולם. ניסיתי לצלם את הכלב וכמו שרואים למטה כישורי הצילום שלי לא משהו. אחרי שובי לארץ שוחחתי עם חברים שאמרו לי שגם בצפון תל אביב רואים מחזות כאלה. נו, שיהיה להם לבריאות.

כלב מפונפן עם אחוריים נקיים למשעי, ליד בור זפת (משמאל)

טוב, אז איפה היינו? בפארק לה-ברייאה הוקם מוזיאון פייג' ובו שלדים משוחזרים של בעלי חיים כגון אריה שן-חרבי, ממותה, זאב, עצלן ועוד. הביקור במוזיאון היה מרתק, להלן כמה תמונות:

זוג שיניים של ממותה

גולגלות של זאבים

שלדים של שתי ממותות, בוגרת וצעירה

עצלן ענק

בכניסה למוזיאון פייג'

בור זפת

למידע נוסף:

Page Museum – La Brea Tar Pits

סנטה מוניקה

סנטה מוניקה היא עיר עצמאית השוכנת לחוף האוקיינוס השקט, ומהצד היבשתי מקיפה אותה לוס אנג'לס. נסענו לשם כדי שאראה את האוקיינוס, וסתם בגלל שיפה שם. בעונה זו הטמפרטורה של האוקיינוס היא כ-19 מעלות צלסיוס. לשם השוואה טמפרטורת הים התיכון באוגוסט היא כ-30 מעלות. לכן היה שם ממש קר! מכיוון שמלכתחילה לא ידעתי שניסע באותו יום לחוף הים לבשתי שמלה קיצית (ראו בתמונה בהמשך). שאלתי ז'קט מקרובת המשפחה שלקחה ואתנו לשם עם בתה, אבל בכל זאת היה לי קר.

מכיוון שידעתי שיהיה קר עוד לפני שיצאנו מהרכב, לא הייתי מופתעת מהטמפרטורה. מה שכן הפתיע אותי היה הריח של האוקיינוס. אני רגילה לריח של הים התיכון שהוא ריח מלוח, חמים (בקיץ) ודי כבד. הריח של האוקיינוס הוא צלול ורענן, משהו שקשה לי מאוד להעביר בכתב. עכשיו הבנתי מדוע יש מטהרי אוויר בריח ים, זה ניסיון לחקות בדיוק את הריח העדין הצלול והנעים הזה.

אמנם אי אפשר להעביר את הריח, אבל לפחות תמונה:

שקיעה בסנטה מוניקה

אחרי שהיינו על המזח, מעל המים, הלכנו לקניון סמוך לאכול. בדרך חלפנו על פני חנות בגדים שהדבר המדהים היה התצוגה בחלון הראווה שלה:

חלון ראווה

זיהיתם?

האמריקנים הם עם מנומס

האמריקנים מאוד מנומסים. בבקשה, תודה, סליחה, חושפים שיניים בחיוך ואצים רצים להעניק שירות. בתור ישראלית מחוספסת (אבל גם מנומסת) זה די משעשע אותי. החיוכים והשיחות נשמעים די מאולצים, אבל זו הנורמה כאן. נחמד לקבל שירות עם חיוך ומילות נימוס, אבל באחת הפעמים בסופרמרקט הקופאית שכחה לחייך כשהגענו, ונזכרה לחייך ולדקלם את משפט הנימוס שלה אחרי שהעבירה את שני המוצרים שלנו בקופה. הסיטואציה נראתה כמו סרט עם השהייה בפסקול.

סיטואציה אחרת ששעשעה אותי כל יום מחדש היא השיחה עם השומר/ת בכניסה/יציאה מהחניון בבית המלון:

שומר: How are you today sir?
בן זוגי: I'm pretty good.
שומר: [נותן כרטיס]
בן זוגי: Thank you.
שומר: Have a good one.

אחד??? מה, אין מספיק מילים באנגלית? אי אפשר להגיד evening , day או משהו רלבנטי אחר? טוב, כך לפחות הם לא מתבלבלים ויכולים לדקלם את מילות הנימוס בלי לחשוב יותר מדי. את דו-השיח הזה שמעתי פעם-פעמיים ביום, במשך שבועיים וחצי. היה לי קשה מאוד להתאפק ולא לצחוק להם בפנים…

ציירי לך שפם

בפילדלפיה עלינו לטיסת ההמשך של US Airways ללוס אנג'לס. המטוס הזה היה קטן יותר והיה בו צוות של שלושה דיילים. הראשונה דיילת בסוף שנות הארבעים שלה, בעלת מבטא דרומי שמדברת בסגנון של מיס פיגי (החבובות, למי שצעיר מכדי לזכור). מכיוון שכבר היינו המון שעות בדרך, חברת US Airways החליטה לפנק אותנו ולהעניק לנו תוכנית בידור חינם, ולכן הופיעו בהמשך שני הדיילים האחרים. גבר כבן ארבעים, מגולח, אבל… היו לו זקן ושפם מלאים מצוירים בטוש! כן, משהו כמו הגרסה הגברית של השיר "ציירי לך שפם". לא היו לו צלקות או עיוותים בפנים שצריך להסתיר. למה לעשות דבר כזה???

השלישית הייתה דיילת צנומה בתחילת שנות החמישים לחייה. בתחילה ראיתי אותה מאחור, היה לה שיער ג'ינג'י עשוי בתסרוקת עם גלגל חיצוני בסגנון שנות הששים. כשהיא הסתובבה וראיתי את פניה נראה היה שהיא עברה הרבה טיסות מעל המדבר, היה לה עור שדוף וצמוק כמו למומיה, כנראה חנטו אותה כבר בשנות הששים… מה אפשר להגיד, לא היה משעמם.

מכיוון שהטיסה הייתה בשעות היום זכיתי לראות את נופי אמריקה הצפונית מחוף לחוף. בתחילה אזורים ירוקים שופעי מים ועתירי אוכלוסייה, בהמשך פחת הירוק והופיעו גבעות אפורות-חומות, לאחר מכן מישורי המדבר הצהובים ואז הרים. ואז הופיעה לוס אנג'לס. ידעתי שמדובר בעיר גדולה, אבל נראה לי שעד לרגע זה עדיין לא קלטתי כמה גדולה (אח"כ בדקתי וראיתי שזו העיר השניה בגודלה בארה"ב, עם כ-3.8 מיליון תושבים וכ-18 מיליון תושבים במטרופולין כולו). טסנו מעל העיר בערך 20 דקות עד הנחיתה בשדה התעופה, שנמצא עדיין בתחומי העיר. הפעם היינו צריכים רק לאסוף את המזוודות וזה הלך מהר. הדבר הראשון שבלט לעיניי בטרמינל היה המגוון האנושי הגדול שקיים בלוס אנג'לס. היו שם אנשים בכל הצורות והצבעים. שחורים, צהובים ולבנים, אינדיאנים אמריקנים כמו שראיתי בסרטי המערב הפרוע (טוב, כבר בערך 40 שנה שאני רואה את אמריקה בטלוויזיה וזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה במציאות), היספנים שחומי עור בעלי מבנה גוף רזה או מבנה גוף מוצק ונמוך. שמעתי בליל שפות מרחבי העולם.

אסף אותנו נהג שעובד עם ההורים של בן זוגי. האיש שחור עור בעל מבטא משעשע ומתנגן שמעולם לא שמעתי, מתברר שהוא יליד אפריקה. נסענו בבנטלי שמושביה מרופדי עור. מה אני אגיד… יש הרבה מכוניות שמושביהן הרבה יותר נוחים ממושבים של בנטלי. אבל העיקר החוויה. כמובן שהנהג פתח בפניי את הדלת וסגר אותה אחריי, לא משהו שישראלית פרובנציאלית כמוני רגילה אליו.

החופשה הגדולה

מזמן לא פרסמתי רשומה בבלוג כי הייתי עסוקה בהכנות לנסיעה לחופשה בלוס אנג'לס. את הרשומות הבאות כתבתי בזמן הטיול, אבל לא פרסמתי אותן מסיבות בטיחות – שמעתי שיש גורמים שליליים שמחפשים את מי שמפרסם שהוא נוסע כדי לפרוץ לביתו. מכיוון שקל מאוד למצוא באינטרנט את כתובת מגוריי אני מפרסמת את מה שכתבתי אחרי שובי הביתה.

הטיול היה למעשה ביקור משפחתי. האיש שלי נולד בלוס אנג'לס ויש לו כאן הורים ועוד בני משפחה. כמובן שחוץ משהיה עם הוריו הקשישים (והנחמדים!) ניצלנו את הזמן לטיולים, קניות וכו'.

אבל נתחיל מההתחלה. טסנו בחצות הלילה בין ששי לשבת בטיסה של US Airways. הטיסה הייתה נעימה, הצוות היה נחמד ואדיב וכל חוויית הטיסה הייתה חיובית. בן זוגי אומר שהיה הרבה יותר טוב מהטיסות של אל על והמרווח בין המושבים גדול ובהרבה ויש מקום לרגליים. אפילו האוכל שהזמנתי (מנה חלבית) היה בסדר. כשטסנו הירח היה כמעט מלא והיה אור רב. אני ישבתי ליד החלון ומכיוון שבקושי הצלחתי לישון ניצלתי את הזמן לראות מה שאני תמיד רואה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק ודיסקברי. לפני שיצאנו מהארץ התברר לי שלא טסים בקו ישר מערבה, אלא עולים צפונה וטסים מעל אירופה, איסלנד, גרינלנד וקנדה ואז מדרימים לפילדלפיה (לא טסנו בטיסה ישירה, החלפנו מטוס בפילדלפיה). מכיוון שכדור הארץ עגול, הדרך הזו יותר קצרה.

אירופה מיושבת בצפיפות. מגובה של 11 ק"מ רואים אורות רבים של מקומות יישוב, חלקם ערים גדולות וחלקם נקודות יישוב של בתים בודדים. עברנו מעל פינלנד והפיורדים ועברנו לאוקיינוס. את איסלנד פספסתי. א': זה אי קטן (בקנה מידה של טיסה במהירות של יותר מ-800 קמ"ש) ב': בכל זאת הצלחתי לישון בערך שלוש שעות במהלך טיסה של 12 שעות וכנראה זה היה הזמן בו חלפנו על פני איסלנד. מכיוון שלא הצלחתי להמשיך לישון ניסיתי להעסיק את עצמי. שיחקתי Bejeweled על המסך האינטראקטיבי שהיה לפניי (מכורה נשארת מכורה…) אבל המשכתי לבדוק את הנוף בחוץ. זמן רב לא ראיתי שום דבר מעניין, רק עננים. לפתע הבחנתי בצורות לבנות, שונות מהעננים. קרחונים! ראיתי את הקרחונים של גרינלנד. בתחילה נראו קרחונים קטנים ומפוזרים ובהמשך גם קרחונים גדולים יותר וצפופים יותר. זה היה מרגש. זה לא משהו שציפיתי לראות ואני לא יודעת מתי, אם בכלל, יזדמן לי לראות קרחונים. אחרי הקרחונים הופיע האי גרינלנד ("קצת" יותר גדול מאיסלנד) בכבודו ובעצמו, עטור ציפוי קרח לבן עם הרים מושלגים וקפואים מבצבצים מבין קרעי העננים. הירח האיר את הכל באור נגוהות והמראה היה מקסים.

לא עבר זמן רב והגענו לקנדה. בניגוד לאירופה, קנדה מיושבת בדלילות ומהאוויר ראיתי אורות פזורים על פני השטחי הענק. ממש הבדל ניכר. הדרמנו לכיוון פילדלפיה ובהדרגה הופיעו עוד אורות על הקרקע. השטח מיושב בצפיפות רבה, אפילו יותר מאירופה. ככל שהדרמנו הופיעו יותר נחלים ונהרות. אנחנו צריכים קצת מזה בישראל. נחתנו בפילדלפיה לפנות בוקר (שעון מקומי) ועמדו לרשותנו שעתיים לביקורת דרכונים, מכס וכל מה שצריך. החברה בביקורת הדרכונים בפילדלפיה לא יקבלו צל"ש על מהירות ויעילות. עמדנו בתור בערך 40 דקות כי הם לא הזדרזו להזיז את החלק עליו הם יושבים, או כל חלק אחר בגופם. בסופו של דבר התענוג המפוקפק הזה הסתיים, עברנו במהירות את המכס וקדימה לבדיקה הביטחונית לכניסה לטיסת ההמשך. כאן הם לפחות היו יעילים ועברנו מהר. הגענו לטיסת ההמשך ללוס אנג'לס 5 דקות לפני סיום העלייה למטוס. אפילו לא היה לנו זמן לשתות משהו (בגלל שן רגישה אני לא יכולה לשתות משקאות קרים במהירות, וכמובן שאסור להעלות למטוס נוזלים מסיבות ביטחוניות). עלינו והתיישבנו, ושוב היה לי מקום ליד החלון.

נ.ב.
בשלב הזה עדיין לא הייתה לנו מצלמה, ולכן לא צרפתי תמונות.