מבחן הסמכה בתרגום מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (The ATA Certification Test)

כמו שהבטחתי בתחילת הרשומה הקודמת, הפעם אני מפרסמת רשומת-אורח של סטיבן ריפקינד, בן זוגי היקר:

I recently took the ATA certification test (French-English) in Reno, Nevada. It is the probably the only reason I would go to Reno in all honesty. It was the closest test location to L.A. during the time I was in the U.S.
The test is itself is archaic. Try to remember the last time you took test with pen and paper. Try to remember the last time you translated any document in pen and paper and were limited to paper dictionaries. It is clear that the test does not completely reflect a translator’s abilities, but the ATA has its reasons, some justified, for its refusal to allow computers.

I took the practice exam, a good idea for all first time test takers. I learned that my French is good enough to pass the test, but I had to make some adjustments for the actual conditions. I tried to translate and then recopy. I still missed too many errors. Another thing I learned was that it was more important to avoid mistakes than to provide an ideal translation. In other words, you start with 100 points and try to avoid losing any.

In the actual test, I applied those lessons. Since I wasn’t going to recopy the document, I could take my time and translate each sentence one at a time. I figured that I had one and half hour for each section, but that turned out to be incorrect. The general text took a full hour and a half while the legal section took less than 45 minutes, maybe because I have translated so many contracts. The other two translators taking the test agreed with me on that point.

After I opened the texts and read the three selections, i.e. the general text, the medical one, and the legal one, I began with the general text. Unfortunately, in the first sentence, I faced a term that I fully understood, but could not find the term in English. After struggling for five minutes, I fortunately skipped it and went on to finish the exam. After two hours, I came up with a hopefully appropriate translation. Another issue was how to deal with a particularly ambiguous phrase in French. In a real translation, I would not have hesitated to add a clarifying adjective, but here I debated with myself a long time whether I would be penalized for adding meaning. For the first time in my life, I stayed until the end of the exam, constantly rereading my translation. I even found a spelling error two minutes before the end. Just think about translation without Spellcheck!

My feeling at the end was that I had a 50/50 chance of passing, a matter of how many mistakes I made and how serious they were. The proctor, who had failed her first attempt and passed her second one, concurred with me on this feeling.

The best thing about the test, until I hear that I pass of course, is the feeling of satisfaction that I can understand the meanings, both expressed and hidden, of a foreign language. That is something to be proud about.

רשומות נוספות מפרי מקלדתו של סטיבן תוכלו לקרוא בבלוג שלו Tip of the Tongue.

רינו

לסופ"ש טסנו לרינו. רינו היא עיר המבוססת על הימורים, בדומה ללאס וגאס. טסנו לרינו לא כדי להמר, אלא בגלל בחינת הסמכה בתרגום מצרפתית לאנגלית שבן זוגי עשה מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (ATA) בה אנו חברים. הרשומה הבאה תהיה רשומת אירוח בה אפרסם רשומה מפרי מקלדתו של בן זוגי, על בחינת ההסמכה.

כדי להגיע לנמל התעופה LAX לטיסה לרינו הזמנו shuttle (הסעה לנמל התעופה וממנו). הגיע נהג ממוצא פרואני עם מבטא כמו במערבונים. כמו כמה נהגי מונית שחלקנו מכירים הוא לא סתם את הפה במהלך כל 35 דקות הנסיעה. לפחות הייתה לי הפריבילגיה להעמיד פנים שאני לא מדברת טוב אנגלית ולא להשתתף בשיחה. לבן זוגי לא הייתה הפריבילגיה לעשות זאת.

אחינו הנהג

אחינו הנהג

רינו נמצאת בגובה של 1373 מטרים מעל פני הים בקו רוחב של כמעט 40 מעלות (ישראל נמצאת בסביבות קו הרוחב ה-32). הנוף הוא מדברי. לכן באוגוסט חם כאן בשעות היום, משהו כמו 31 מעלת צלסיוס, ובלילה רק כ-14 מעלות. המקום מוקף הרים, ותוכלו לראות את ההר המושלג שנשקף מחלון בית המלון. כן, שלג באוגוסט. האוויר כאן יבש. יותר יבש מהאוויר באילת, ממש מציק. לא פלא שיש בטלוויזיה הרבה פרסומות לקרם לחות לפנים, קרם לשיער, סבון עם לחות ועוד. אני שמתי בוחטה של קרם שמנוני שמיועד ללילה ועדיין היובש גרם לי תחושת עקצוץ בפנים.

רינו, הר מושלג באוגוסט

רינו, הר מושלג באוגוסט

גם בדרך, בטיסה עברנו מעל הרי סיירה נבאדה שמושלגים גם בעונה זו, וגם ראינו שם אגמים בתוך בנוף מדברי וחשוף.

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

התארחנו במלון Silver Legacy שנמצא במרכז העיר, ובמרכז אזור ההימורים. המלון ממוקם בקומפלקס ענק של כמה מלונות (כנראה שלושה). במלון עצמו יש מאות חדרים, להערכתי יותר מ-500. המלונות נמצאים מעל קניון ענק בו הקומה התחתונה מיועדת כמעט רק להימורים, ובקומה שמעליה יש המון מסעדות וכמה חנויות מזכרות. גם בקומת המזון יש מכונות הימורים בכל המעברים. המקום מלא אורות צבעוניים ומהבהבים אבל התאורה הכללית עמומה. מכל עבר נשמעים צלצולים של מכוונת המזל. מסתובבים כאן המון אנשים, וביום שישי אחרי עשר בלילה הגיעו עוד המונים. כשרואים את הקומפלקס מבחוץ רואים רק דלתות שכתוב עליהן "קזינו" ולא רואים מה יש בפנים. הדלתות כהות, ויש מערכת של דלתות כפולות. כשעוברים ברחוב המקום נראה משעמם למדי, לא מעיד בכלל על הפעילות הנמרצת שמתרחשת בתוכו. את החלון בחדר במלון אי אפשר לפתוח כלל, אפילו לא סדק. אני אוהבת לאוורר את החדר ולהכניס חמצן טרי וכאן אי אפשר לעשות זאת. אני משערת שחלק מהעניין הוא למנוע ממהמרים מאוכזבים לקפוץ מהחלון אחרי שאיבדו סכומים נכבדים.

אסור לצלם במלון באזור ההימורים וגם אין במלון עלון עם תמונות מבפנים. תוכלו לראות קצת תמונות באתר האינטרנט של המלון. במרכז קומפלקס המסעדות והקזינו ניצב מגדל ענק שהוא בעצם חיקוי למגדל כרייה של מכרה (רינו הוקמה בגלל מכרות כסף שהיו באזור) גובה המגדל הוא לפחות 30 מטרים וחלקיו נעים ויוצרים תחושה שמגדל הכרייה פועל. מעליו קירוי של כיפה עם תאורה שנראית כמו כיפת השמיים. מדהים. כמה חבל שאסור לצלם. היה רק מקום אחד בו יכולתי להצטלם עם מכונת מזל – בשדה התעופה של רינו, לפני הטיסה חזרה.

מכונת מזל

מכונת מזל

אני מסתכלת כל הזמן על אנשים, על מגוון הצורות והצבעים של המין האנושי. מה שבלט לי לעין ברינו היה אחוז גבוה מאוד של שמנים, לעומת LA בה כמעט לא ראיתי שמנים מאוד. לפי מה שהוסבר לי בחוף המזרחי יש יותר שמנים, וב-LA שנמצאת בחוף המערבי האחוז נמוך יותר. לרינו מגיעי אנשים מרחבי ארצות הברית ולכן מה שראיתי הוא תמונה מייצגת יותר של ממוצע ההשמנה באמריקה.

האוכל כאן לא יקר, אבל את הכל צריך לקנות במסעדות בקומפלקס. בחדר במלון אין מקרר ואין קומקום. חוץ מזה, הבנתי שאני לא אוהבת את האוכל בארה"ב. אני לא אוכלת בשר עם חלב וגם לא בשר לבן, אבל על זה אפשר להתגבר בלי בעיה. אכלתי סנדוויץ' עם סלט סרטנים והייתי צריכה לבחור תוספת של צ'יפס (נקראים כאן French fries, צ'יפס הם הדקיקים בשקית) או של פירות. נראה לי מוזר לאכול פירות כתוספת. סלט הסרטנים היה טרי וטעים, אבל לא התלהבתי. טעמו כסלט טונה עדין, לא משהו מיוחד. במקומות שהיינו לא ראיתי הרבה סלטים טריים. יש כאן המון חסות מסוגים שונים אבל לא משתמשים הרבה במלפפונים עגבניות ופלפלים כמו בארץ. עם הסלט שהזמנתי קיבלתי חתיכה שנראתה כמו עוגה אבל הייתה לחם תירס. כשטעמתי ראיתי שהיא לא סתם נראית כמו עוגה, היא מתוקה. זו עוגה. למה לקרוא לה לחם? לקינוח הזמנו strawberry short cake שהסתברה כעוגת ספוג פשוטה עם קונפיטורת תות ו-topping. הטופינג הזה הוא חיקוי עלוב לקצפת. ממש מוזר, אבל אי אפשר לקבל עוגה עם קצפת נורמלית וטעימה. גם הסברינה שהזמנתי כמה ימים קודם לכן במסעדה איטלקית בעלת מוניטין הייתה ממולאת קרם חמאה ולא קצפת, ומערכת העיכול שלי שילמה ביוקר על שאכלתי את הקרם הכבד. כבר אמרתי שאני מעדיפה את האוכל בארץ?

סנטה מוניקה

סנטה מוניקה היא עיר עצמאית השוכנת לחוף האוקיינוס השקט, ומהצד היבשתי מקיפה אותה לוס אנג'לס. נסענו לשם כדי שאראה את האוקיינוס, וסתם בגלל שיפה שם. בעונה זו הטמפרטורה של האוקיינוס היא כ-19 מעלות צלסיוס. לשם השוואה טמפרטורת הים התיכון באוגוסט היא כ-30 מעלות. לכן היה שם ממש קר! מכיוון שמלכתחילה לא ידעתי שניסע באותו יום לחוף הים לבשתי שמלה קיצית (ראו בתמונה בהמשך). שאלתי ז'קט מקרובת המשפחה שלקחה ואתנו לשם עם בתה, אבל בכל זאת היה לי קר.

מכיוון שידעתי שיהיה קר עוד לפני שיצאנו מהרכב, לא הייתי מופתעת מהטמפרטורה. מה שכן הפתיע אותי היה הריח של האוקיינוס. אני רגילה לריח של הים התיכון שהוא ריח מלוח, חמים (בקיץ) ודי כבד. הריח של האוקיינוס הוא צלול ורענן, משהו שקשה לי מאוד להעביר בכתב. עכשיו הבנתי מדוע יש מטהרי אוויר בריח ים, זה ניסיון לחקות בדיוק את הריח העדין הצלול והנעים הזה.

אמנם אי אפשר להעביר את הריח, אבל לפחות תמונה:

שקיעה בסנטה מוניקה

שקיעה בסנטה מוניקה

אחרי שהיינו על המזח, מעל המים, הלכנו לקניון סמוך לאכול. בדרך חלפנו על פני חנות בגדים שהדבר המדהים היה התצוגה בחלון הראווה שלה:

חלון ראווה

חלון ראווה

זיהיתם?

האמריקנים הם עם מנומס

האמריקנים מאוד מנומסים. בבקשה, תודה, סליחה, חושפים שיניים בחיוך ואצים רצים להעניק שירות. בתור ישראלית מחוספסת (אבל גם מנומסת) זה די משעשע אותי. החיוכים והשיחות נשמעים די מאולצים, אבל זו הנורמה כאן. נחמד לקבל שירות עם חיוך ומילות נימוס, אבל באחת הפעמים בסופרמרקט הקופאית שכחה לחייך כשהגענו, ונזכרה לחייך ולדקלם את משפט הנימוס שלה אחרי שהעבירה את שני המוצרים שלנו בקופה. הסיטואציה נראתה כמו סרט עם השהייה בפסקול.

סיטואציה אחרת ששעשעה אותי כל יום מחדש היא השיחה עם השומר/ת בכניסה/יציאה מהחניון בבית המלון:

שומר: How are you today sir?
בן זוגי: I'm pretty good.
שומר: [נותן כרטיס]
בן זוגי: Thank you.
שומר: Have a good one.

אחד??? מה, אין מספיק מילים באנגלית? אי אפשר להגיד evening , day או משהו רלבנטי אחר? טוב, כך לפחות הם לא מתבלבלים ויכולים לדקלם את מילות הנימוס בלי לחשוב יותר מדי. את דו-השיח הזה שמעתי פעם-פעמיים ביום, במשך שבועיים וחצי. היה לי קשה מאוד להתאפק ולא לצחוק להם בפנים…

הפתעה והארה, ולסיום גם תמונות

אחרי שהיינו בדרך 25.5 שעות וישנתי בערך 4 שעות לסירוגין כמובן שהייתי עייפה מאוד. ביום הראשון אחרי הטיסה עדיין הייתי עייפה וחשבתי שבזה מסתכמת היעפת. אבל מסתבר שלעבור 10 אזורי זמן זה לא פשוט. רק יומיים אחרי הטיסה הרגשתי את היעפת במלואה. מן תחושה של כבדות באזור המצח, עייפות ומן הרגשה של להיות חולה כשאני יודעת שאני לא חולה. רק כעבור 5 ימים חזרתי להרגיש טוב, וחזרתי למיטבי רק אחרי 7-8 ימים. אני חושבת על זה שאמרו לי שבכיוון ההפוך (ממערב למזרח) זה גרוע יותר. קשה לדמיין משהו גרוע יותר.

בשעות היום חם כאן כמו בארץ, בערך 30 מעלות, רק הרבה יותר יבש. עם שקיעת השמש חיכתה לי הפתעה. נעשה קר. וכשאני אומרת קר, אני מתכוונת לכך שהיה קר! 17-18 מעלות צלסיוס. הבעיה שכאשר שאלתי את בן זוגי היקר לפני הנסיעה מה מזג האוויר כאן, איך זה בהשוואה לכרמיאל, הוא אמר שזה בערך אותו דבר. כן, זה נכון לגבי שעות היום, אבל לא לגבי הערב. לכן לא היו לי בגדים מספיק חמים ללבוש בערב. טוב, לקחתי סוודר מאמו וזה עזר, אבל בפעם הבאה אדע לבדוק בעצמי. הבחנתי גם שאור השמש שונה כאן, קצת פחות חזק ושיערתי שקו הרוחב אינו כמו בישראל. אכן, לוס אנג'לס נמצאת כמעלה אחת צפונית לקו הרוחב של כרמיאל וזה כנראה מסביר בחלקו את הקור היחסי בשעות הלילה. שלא תחשבו שאני מתלוננת. אני מאוד שמחה להשאיר את החום והלחות של הארץ מאחוריי לשבועיים.

אחד הדברים הראשונים שעשינו כאן היה להתלוות לאמו של בן זוגי לסיבוב הקניות הרגיל שלה. היינו בסופרמרקט רגיל ושם התחלתי להבין למה אחוז השמנים באמריקה כל כך גבוה. בקבוקי השתייה הקלה מכילים שני ליטרים, אין בקבוקים של ליטר וחצי כמו בארץ. הבקבוקים הקטנים מכילים חצי ליטר וגם 3/4 ליטר. פחית שתייה מכילה 355 מ"ל (12 אונקיות) לעומת 330 מ"ל בארץ. נסענו גם לשוק איכרים של יום ראשון, וזה היה שוק איכרים אמיתי. באותו יום עדיין לא הייתה לנו מצלמה, אבל בסוף כן הייתה לי הזדמנות לצלם. על הסיבה לכך אכתוב באחת הרשומות הבאות. בשוק יש סוגים שונים של תירס, של עלי ירק, דלועים בצבעים שונים ובצורות שונות, שזיפים מזנים מוכרים ולא מוכרים, ועוד ועוד. בקליפורניה יש השפעה מקסיקנית חזקה בגלל הקרבה הגיאוגרפית והאוכלוסייה המקסיקנית הגדולה שמהגרת לארה"ב באופן חוקי ולא חוקי. בשוק היו מאכלים מקסיקנים שונים, רטבים ותבלינים, פלפלים ומה לא.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ציירי לך שפם

בפילדלפיה עלינו לטיסת ההמשך של US Airways ללוס אנג'לס. המטוס הזה היה קטן יותר והיה בו צוות של שלושה דיילים. הראשונה דיילת בסוף שנות הארבעים שלה, בעלת מבטא דרומי שמדברת בסגנון של מיס פיגי (החבובות, למי שצעיר מכדי לזכור). מכיוון שכבר היינו המון שעות בדרך, חברת US Airways החליטה לפנק אותנו ולהעניק לנו תוכנית בידור חינם, ולכן הופיעו בהמשך שני הדיילים האחרים. גבר כבן ארבעים, מגולח, אבל… היו לו זקן ושפם מלאים מצוירים בטוש! כן, משהו כמו הגרסה הגברית של השיר "ציירי לך שפם". לא היו לו צלקות או עיוותים בפנים שצריך להסתיר. למה לעשות דבר כזה???

השלישית הייתה דיילת צנומה בתחילת שנות החמישים לחייה. בתחילה ראיתי אותה מאחור, היה לה שיער ג'ינג'י עשוי בתסרוקת עם גלגל חיצוני בסגנון שנות הששים. כשהיא הסתובבה וראיתי את פניה נראה היה שהיא עברה הרבה טיסות מעל המדבר, היה לה עור שדוף וצמוק כמו למומיה, כנראה חנטו אותה כבר בשנות הששים… מה אפשר להגיד, לא היה משעמם.

מכיוון שהטיסה הייתה בשעות היום זכיתי לראות את נופי אמריקה הצפונית מחוף לחוף. בתחילה אזורים ירוקים שופעי מים ועתירי אוכלוסייה, בהמשך פחת הירוק והופיעו גבעות אפורות-חומות, לאחר מכן מישורי המדבר הצהובים ואז הרים. ואז הופיעה לוס אנג'לס. ידעתי שמדובר בעיר גדולה, אבל נראה לי שעד לרגע זה עדיין לא קלטתי כמה גדולה (אח"כ בדקתי וראיתי שזו העיר השניה בגודלה בארה"ב, עם כ-3.8 מיליון תושבים וכ-18 מיליון תושבים במטרופולין כולו). טסנו מעל העיר בערך 20 דקות עד הנחיתה בשדה התעופה, שנמצא עדיין בתחומי העיר. הפעם היינו צריכים רק לאסוף את המזוודות וזה הלך מהר. הדבר הראשון שבלט לעיניי בטרמינל היה המגוון האנושי הגדול שקיים בלוס אנג'לס. היו שם אנשים בכל הצורות והצבעים. שחורים, צהובים ולבנים, אינדיאנים אמריקנים כמו שראיתי בסרטי המערב הפרוע (טוב, כבר בערך 40 שנה שאני רואה את אמריקה בטלוויזיה וזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה במציאות), היספנים שחומי עור בעלי מבנה גוף רזה או מבנה גוף מוצק ונמוך. שמעתי בליל שפות מרחבי העולם.

אסף אותנו נהג שעובד עם ההורים של בן זוגי. האיש שחור עור בעל מבטא משעשע ומתנגן שמעולם לא שמעתי, מתברר שהוא יליד אפריקה. נסענו בבנטלי שמושביה מרופדי עור. מה אני אגיד… יש הרבה מכוניות שמושביהן הרבה יותר נוחים ממושבים של בנטלי. אבל העיקר החוויה. כמובן שהנהג פתח בפניי את הדלת וסגר אותה אחריי, לא משהו שישראלית פרובנציאלית כמוני רגילה אליו.

החופשה הגדולה

מזמן לא פרסמתי רשומה בבלוג כי הייתי עסוקה בהכנות לנסיעה לחופשה בלוס אנג'לס. את הרשומות הבאות כתבתי בזמן הטיול, אבל לא פרסמתי אותן מסיבות בטיחות – שמעתי שיש גורמים שליליים שמחפשים את מי שמפרסם שהוא נוסע כדי לפרוץ לביתו. מכיוון שקל מאוד למצוא באינטרנט את כתובת מגוריי אני מפרסמת את מה שכתבתי אחרי שובי הביתה.

הטיול היה למעשה ביקור משפחתי. האיש שלי נולד בלוס אנג'לס ויש לו כאן הורים ועוד בני משפחה. כמובן שחוץ משהיה עם הוריו הקשישים (והנחמדים!) ניצלנו את הזמן לטיולים, קניות וכו'.

אבל נתחיל מההתחלה. טסנו בחצות הלילה בין ששי לשבת בטיסה של US Airways. הטיסה הייתה נעימה, הצוות היה נחמד ואדיב וכל חוויית הטיסה הייתה חיובית. בן זוגי אומר שהיה הרבה יותר טוב מהטיסות של אל על והמרווח בין המושבים גדול ובהרבה ויש מקום לרגליים. אפילו האוכל שהזמנתי (מנה חלבית) היה בסדר. כשטסנו הירח היה כמעט מלא והיה אור רב. אני ישבתי ליד החלון ומכיוון שבקושי הצלחתי לישון ניצלתי את הזמן לראות מה שאני תמיד רואה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק ודיסקברי. לפני שיצאנו מהארץ התברר לי שלא טסים בקו ישר מערבה, אלא עולים צפונה וטסים מעל אירופה, איסלנד, גרינלנד וקנדה ואז מדרימים לפילדלפיה (לא טסנו בטיסה ישירה, החלפנו מטוס בפילדלפיה). מכיוון שכדור הארץ עגול, הדרך הזו יותר קצרה.

אירופה מיושבת בצפיפות. מגובה של 11 ק"מ רואים אורות רבים של מקומות יישוב, חלקם ערים גדולות וחלקם נקודות יישוב של בתים בודדים. עברנו מעל פינלנד והפיורדים ועברנו לאוקיינוס. את איסלנד פספסתי. א': זה אי קטן (בקנה מידה של טיסה במהירות של יותר מ-800 קמ"ש) ב': בכל זאת הצלחתי לישון בערך שלוש שעות במהלך טיסה של 12 שעות וכנראה זה היה הזמן בו חלפנו על פני איסלנד. מכיוון שלא הצלחתי להמשיך לישון ניסיתי להעסיק את עצמי. שיחקתי Bejeweled על המסך האינטראקטיבי שהיה לפניי (מכורה נשארת מכורה…) אבל המשכתי לבדוק את הנוף בחוץ. זמן רב לא ראיתי שום דבר מעניין, רק עננים. לפתע הבחנתי בצורות לבנות, שונות מהעננים. קרחונים! ראיתי את הקרחונים של גרינלנד. בתחילה נראו קרחונים קטנים ומפוזרים ובהמשך גם קרחונים גדולים יותר וצפופים יותר. זה היה מרגש. זה לא משהו שציפיתי לראות ואני לא יודעת מתי, אם בכלל, יזדמן לי לראות קרחונים. אחרי הקרחונים הופיע האי גרינלנד ("קצת" יותר גדול מאיסלנד) בכבודו ובעצמו, עטור ציפוי קרח לבן עם הרים מושלגים וקפואים מבצבצים מבין קרעי העננים. הירח האיר את הכל באור נגוהות והמראה היה מקסים.

לא עבר זמן רב והגענו לקנדה. בניגוד לאירופה, קנדה מיושבת בדלילות ומהאוויר ראיתי אורות פזורים על פני השטחי הענק. ממש הבדל ניכר. הדרמנו לכיוון פילדלפיה ובהדרגה הופיעו עוד אורות על הקרקע. השטח מיושב בצפיפות רבה, אפילו יותר מאירופה. ככל שהדרמנו הופיעו יותר נחלים ונהרות. אנחנו צריכים קצת מזה בישראל. נחתנו בפילדלפיה לפנות בוקר (שעון מקומי) ועמדו לרשותנו שעתיים לביקורת דרכונים, מכס וכל מה שצריך. החברה בביקורת הדרכונים בפילדלפיה לא יקבלו צל"ש על מהירות ויעילות. עמדנו בתור בערך 40 דקות כי הם לא הזדרזו להזיז את החלק עליו הם יושבים, או כל חלק אחר בגופם. בסופו של דבר התענוג המפוקפק הזה הסתיים, עברנו במהירות את המכס וקדימה לבדיקה הביטחונית לכניסה לטיסת ההמשך. כאן הם לפחות היו יעילים ועברנו מהר. הגענו לטיסת ההמשך ללוס אנג'לס 5 דקות לפני סיום העלייה למטוס. אפילו לא היה לנו זמן לשתות משהו (בגלל שן רגישה אני לא יכולה לשתות משקאות קרים במהירות, וכמובן שאסור להעלות למטוס נוזלים מסיבות ביטחוניות). עלינו והתיישבנו, ושוב היה לי מקום ליד החלון.

נ.ב.
בשלב הזה עדיין לא הייתה לנו מצלמה, ולכן לא צרפתי תמונות.