סיכום החופשה בלוס אנג'לס

לנוחותכם, קוראיי היקרים, ערכתי רשימה של הרשומות בהן סיפרתי על חופשתי בלוס אנג'לס לפי סדר הופעתן:

החופשה הגדולה

ציירי לך שפם

הפתעה והארה, ולסיום גם תמונות

האמריקנים הם עם מנומס

סנטה מוניקה

רינו

מבחן הסמכה בתרגום מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (The ATA Certification Test)

זאת היא אמריקה!

La Brea Tar Pits וכלב עם נעליים

עוד מקום מעניין

מתרגם ממשיך להיות מתרגם

Force majeur ודינוזאורים

חזרה למולדת (1)

חזרה למולדת (2)

חזרה למולדת (2)

בשתי הרשומות הקודמות [Force majeur ודינוזאורים, חזרה למולדת (1)] הזכרתי על קצה המזלג את התפקוד של סוכנת הנסיעות מאיסתא. מסתבר שהיא לא הבעיה, היא התסמין לסוכנות נסיעות גרועה.

כאמור, ביטלנו את כרטיסי הטיסה חזרה בחברת US Airways. מכיוון שאת הכרטיסים רכשנו דרך איסתא בכרמיאל, ההחזר אמור היה להיעשות דרכם. חברת התעופה קיימה את הבטחתה והעבירה את הכסף לאיסתא כבר בתאריך 8/9/2011. כאן התחילה הסאגה של פניות חוזרות ונשנות לסוכנת מורן, ולמנהלת הסניף מירב לבקש שיעבירו לנו את הכסף שלנו. שמענו תירוצים מתירוצים שונים: הכסף לא הועבר, אין מי שיחתום על הצ'ק, בגלל החגים (להזכירכם ראש השנה חל השנה לפי הלוח הגרגוריאני בתאריך 29/9, שלושה שבועות מלאים אחרי שאיסתא קיבלו את הכסף), ועוד כהנה וכהנה.

מכיוון שמדובר בכ-5,800 ₪ שחסרו לנו בחשבון הבנק הדבר פגע בנו מאוד, הרי לבנק לא אכפת מה הסיבה למשיכת היתר, את הריבית צריך לשלם. בסופו של דבר איסתא החזירה לנו את הכסף שלנו בתאריך 27/10/2011. כשבוע קודם לכן בן זוגי מסר למנהלת הסניף מכתב ובו בקשת פיצוי עבור התקופה שאיסתא מחזיקה בכסף שלנו. מירב העבירה את המכתב למרכז בת"א באותו יום. כשבן זוגי הלך לקחת את הצ'ק לאחר כשבוע מרב אמרה לו שוב שהיא העבירה את המכתב והוא בטיפול בת"א.

אחרי שבוע בן זוגי התקשר לשירות הלקוחות בת"א, ענתה לו נציגה חצופה שלא ניסתה לעזור וגם כשהוא ביקש שהיא תעביר בקשה לזרז את הטיפול בעניין היא סירבה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את האמריקני הרגוע שלי צועק על מישהו בטלפון. אחרי השיחה הוא שלח פקס וביקש לזרז את הטיפול במכתב ולמחרת (7/11) קיבל מייל משירות הלקוחות של איסתא שלא כלל מילה אחת של התנצלות, ובו הם טוענים שהם החזירו את הכסף תוך 45 ימים לפי החוק, וטוענים שבתאריך 8/9/2011 הם קיבלו הודעה על ההחזר, ולא את הכסף עצמו. בן זוגי ענה להם עוד באותו היום ופירט את השירות הלקוי שקיבלנו וחזר על הבקשה לבקש פיצוי. נכון למועד כתיבת רשומה זו, עדיין לא קיבלנו תגובה, שלא לדבר על פיצוי.

אני יודעת, הרשומה הזו קצת מייגעת, אבל בפעם הבאה שתרצו להזמין חופשה, זכרו אותה והחליטו מאיזה חברת נסיעות אתם לא רוצים לקבל שירות. אני מודה מראש לכל מי שיעשה "לייק" לרשומה הזו או יעלה קישור בכל מקום ברחבי המרשתת.

מתרגם ממשיך להיות מתרגם

גם בתכנון החופשה לא שכחנו את המקצוע, וניצלנו את הטיול גם כדי להפיק תועלת מקצועית. שנינו חברים בפלטפורמת Proz  וקיימת שם אפשרות לערוך מפגשים, powwow. קצת משעשע ששני מתרגמים מישראל מארגנים מפגש בלוס אנג'לס, אבל זו דרך מצוינת לפגוש מתרגמים מקומיים. מתוך כעשרה נרשמים הגיעו שניים, ומזל שאחת מהם הביאה עמה את בן זוגה. נפגשנו בקפה-מסעדה Mimi's. אמנם היינו רק חמישה אבל היה כיף. היה נחמד להכיר אנשים חדשים ולהשוות חוויות בין מתרגמים. הייתה מתרגמת ספרדית-אנגלית ובן זוגה שמנהל את העסק ועושה את הנהלת החשבונות והיה מתרגם קוריאנית-אנגלית-יפנית שטרח והגיע ממרחק של שעתיים נסיעה. כמו ששיערנו, החוויות של מתרגמים הן דומות, גם אם מדובר במקומות שונים בעולם ובשפות שונות. המפגש היה מעניין מאוד ורכשנו חברים חדשים.

ואם כבר הזכרתי את Proz, אוסיף כמה מילים. ההגדרה של Proz.com היא The translation workplace . אפשר להיות חבר שלא משלם, ואפשר גם לשלם ולזכות בהטבות השמורות לחברים בלבד. בפרוזי אפשר לראות את הציון שקיבלה חברת תרגום מסוימת על סמך משוב של מתרגמים שעבדו/עובדים איתן ולהחליט אם רוצים לעבוד עם אותה חברה. אחרי תקופה שהייתי חברה לא משלמת התחלתי לשלם דמי מנוי והדבר משתלם ביותר. דרך פרוזי רכשתי כמה לקוחות חדשים וקיבלתי עבודות, שמזמן כיסו את דמי המנוי.

לעיון נוסף:

הפרופיל שלי ב-Proz

עוד מקום מעניין

אחד האתרים שהיה לי מעניין לבקר בו בארה"ב היה הסופרמרקט, ולא משנה איזה. יצא לי להיות בכמה מהם. בביקור בסופרמרקט ניתן לקבל תמונה על הרגלי הצריכה של האוכלוסייה המקומית. אני גדלתי במושב, בתוך הטבע, ועד היום אני מחוברת לטבע, ובמיוחד אחרי שחזרתי לגור בצפון לפני שנה. בסופרמרקט האמריקני ראיתי עוד עדות לכך שהאדם, במיוחד האמריקני, מתרחק מהטבע.

קיים שם מגוון גדול של מזון מוכן חתוך. הצרכן לא צריך לטרוח כלל – לא לבחור את הפרי/ירק הטוב יותר בדוכן, לא לרחוץ אותו ולא לחתוך אותו. ראיתי שקית עם חתיכות פירות מוכנים לאכילה, או למשל מגש עם קרואסונים חתוכים ובתוכם גבינה צהובה וסביבם ירקות חתוכים. אפילו בקרואסונים לא צריך לטפל, הכל מוכן, רק להושיט יד ולאכול. האם אתם סבורים שיש ילדים אמריקנים שחושבים שפירות גדלים בחתיכות בשקיות ניילון ולא יודעים לקשר בין הפרי המקורי לבין החתיכות שלו? כמו הילדים העירוניים אצלנו שחושבים שהחלב מגיע משקיות וקרטונים במקרר ולא יודעים שהוא מגיע מהפרה.

בעבר הרחוק האדם היה צריך לעבוד קשה כדי לאכול. הוא קטף ואסף פירות וירקות וצד חיות בטבע. אחר כך הוא למד לגדל את החי והצומח, אבל עדיין היה צריך להשקיע אנרגיה ועבודה רבה כדי להגיע למוצר הסופי שאפשר לאכול. הגענו לשלב בו העבודה להשגת מזון לא כוללת טיפול במזון, לפחות עבור אנשים מסוימים. אדם עובד בעבודתו, במשרד, במפעל וכו' ובסוף היום קונה בסופרמרקט מזון חתוך ומוכן, פותח את האריזה ולא משקיע אף קלוריה כדי להכין מזון. האם זה בריא? לא בטוח. דבר נוסף שמעניין אותי הוא מה קורה לתכולת הויטמינים בפירות והירקות החתוכים. כל עוד הפרי/ירק שלם, הקליפה מגינה עליו והויטמינים שמורים. ברגע שחותכים אותו החמצן בא במגע עם בשר הפרי ומתחיל להרוס חלק מהויטמינים.

כן, גם בארץ יש ירקות חתוכים, למשל תערובת ירקות לסלט, אבל החלק היחסי של המוצרים החתוכים והמוכנים שאני רואה מכלל המוצרים בסופרמרקט הוא קטן מאוד בהשוואה למגוון בסופרמרקט אמריקני. אני מקווה שהצרכנים בארץ יבינו איזה מזון בריא יותר ויישארו קצת יותר קרובים לטבע.

La Brea Tar Pits וכלב עם נעליים

כשאני מטיילת בארץ אחרת אני רוצה לראות דברים מיוחדים שאין לי כאן בארץ. בלוס אנג'לס, באמצע העיר נמצא פארק בורות הזפת לה-ברייאה. בעומק הקרקע יש נפט שאחד מתוצריו הוא זפת. הזפת מחלחלת דרך סדקי בקרקע ומגיעה למעלה. זפת היא דבר צמיג מאוד וכל יצור חי שדורך בה נשאר לכוד עד מותו מרעב והתייבשות. האתר התגלה כאשר רצו להפיק מהקרקע נפט וגילו מיליוני שלדים של בעלי חיים מתקופת הקרח (לפני 10,000-40,000 שנים). האתר הוא אתר ארכיאולוגי פעיל בו ארכיאולוגים ומתנדבים ממשיכים לשלוף עצמות מבורות הזפת.

הדבר הראשון בו מבחינים כשמגיעים למקום הוא הריח החזק של זפת. בשטח הפארק נמצאות בארות זפת פעילות ומבעבעות, וכמובן מגודרות.

הדבר השני בו הבחנתי, היה מחזה מעניין שכלל לא קשור לפארק עצמו. ראיתי משפחה שכללה 3-4 מבוגרים ו-2-3 ילדים שהלכה בפארק. למשפחה היה כלב לבן מתולתל ומטופח בגודל בינוני, וחוץ מזה שהכלב לבש מעיל (הלו, בחודש אוגוסט בשעות הצהריים חם בלוס אנג'לס, מה חטא הכלב?) הוא נעל נעליים על ארבע רגליו. הבגדים שלא לא היו הדבר הכי מוזר. אחת הנשים הלכה אחריו והתכופפה לכיוון אחוריו וברגע הראשון לא הבנתי מה היא עושה. אחרי כמה שניות נפל לי האסימון והבנתי שהיא ניגבה את אחוריו במגבון לח. הייתי די המומה, מחזה שכזה לא ראיתי קודם מעולם. ניסיתי לצלם את הכלב וכמו שרואים למטה כישורי הצילום שלי לא משהו. אחרי שובי לארץ שוחחתי עם חברים שאמרו לי שגם בצפון תל אביב רואים מחזות כאלה. נו, שיהיה להם לבריאות.

כלב מפונפן עם אחוריים נקיים למשעי, ליד בור זפת (משמאל)

טוב, אז איפה היינו? בפארק לה-ברייאה הוקם מוזיאון פייג' ובו שלדים משוחזרים של בעלי חיים כגון אריה שן-חרבי, ממותה, זאב, עצלן ועוד. הביקור במוזיאון היה מרתק, להלן כמה תמונות:

זוג שיניים של ממותה

גולגלות של זאבים

שלדים של שתי ממותות, בוגרת וצעירה

עצלן ענק

בכניסה למוזיאון פייג'

בור זפת

למידע נוסף:

Page Museum – La Brea Tar Pits

זאת היא אמריקה!

עכשיו ברור שאני נמצאת באמריקה!

הרגשתי שאני נמצאת באמריקה כשנתקלתי במצב מהסרטים. באחד הערבים חזרנו מבית הוריו של בן זוגי לבית המלון ובדרך הרגילה היה מחסום משטרה (LAPD). בגלל החסימות נאלצנו לעשות עיקוף שהאריך את דרכנו בכמה דקות טובות, והגענו לבית המלון מצד אחר. מעל האזור החסום ראינו גם מסוק מרחף באוויר ומאיר את הקרקע בזרקור וכן נורי תאורה. בהמשך הערב צפינו בחדשות ושם דווח בהרחבה שבאחת מחנויות הסופרמרקט זוהה אדם המבוקש בגין רצח של שני אנשים. הוא ראה שזיהו אותו ונמלט, והמשטרה ניהלה מצוד אחריו בכל האזור. ליתר ביטחון נעלתי את הבריח של דלת החדר שלנו. שיהיה. בבוקר ראינו בחדשות שהמשטרה תפסה את הרוצח אחרי 7 שעות מרדף. למחרת בבוקר נסענו מבית המלון באותה דרך בה באנו בערב הקודם ועדיין היו רחובות חסומים כי המשטרה אספה ראיות. ממש אמריקה!

ומכיוון אחר לגמרי, עוד דבר שגרם לי להרגיש באמריקה הוא אפשרויות הריגול של Gmail. תוכנת הריגול שלה כנראה מאתרת את ה-IP של המחשב של המשתמש ומחליטה החלטות. ברגע שהתחלתי להשתמש בלפטופ שלי בארה"ב נעלמה ב-Gmail האפשרות (לחצן) של טקט שמתחיל מימין, עבור שפות הנכתבות מימין לשמאל. יכולתי רק ליישר את הטקסט ימינה, אבל כיוון השפה נשאר משמאל לימין. זה מעצבן! מי ביקש מהם? בלוס אנג'לס בכלל, ובעמק סאן פרננדו בו היה בית המלון שלנו גרים ונמצאים אנשים מכל רחבי העולם ורבים מהם מדברים וכותבים בשפות הנכתבות משמאל לימין –  עברית, ערבית, פרסית ועוד. למשל, המוכר בקופה של הפיצוציה (convenient store). נכנסנו לחנות לקנות משהו ובקופה המוכר שאל אותנו בסקרנות מהיכן אנחנו. ענינו שמישראל והוא בירך אותנו ב"אהלן". עניתי לו "אהלן וסהלן" והאיש היה מאושר. החלפנו עוד כמה משפטים (בערבית) והתברר שהוא מצרי. הייתי צריכה לטוס לצד השני של העולם כדי לדבר עם אחד משכנינו…

מבחן הסמכה בתרגום מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (The ATA Certification Test)

כמו שהבטחתי בתחילת הרשומה הקודמת, הפעם אני מפרסמת רשומת-אורח של סטיבן ריפקינד, בן זוגי היקר:

I recently took the ATA certification test (French-English) in Reno, Nevada. It is the probably the only reason I would go to Reno in all honesty. It was the closest test location to L.A. during the time I was in the U.S.
The test is itself is archaic. Try to remember the last time you took test with pen and paper. Try to remember the last time you translated any document in pen and paper and were limited to paper dictionaries. It is clear that the test does not completely reflect a translator’s abilities, but the ATA has its reasons, some justified, for its refusal to allow computers.

I took the practice exam, a good idea for all first time test takers. I learned that my French is good enough to pass the test, but I had to make some adjustments for the actual conditions. I tried to translate and then recopy. I still missed too many errors. Another thing I learned was that it was more important to avoid mistakes than to provide an ideal translation. In other words, you start with 100 points and try to avoid losing any.

In the actual test, I applied those lessons. Since I wasn’t going to recopy the document, I could take my time and translate each sentence one at a time. I figured that I had one and half hour for each section, but that turned out to be incorrect. The general text took a full hour and a half while the legal section took less than 45 minutes, maybe because I have translated so many contracts. The other two translators taking the test agreed with me on that point.

After I opened the texts and read the three selections, i.e. the general text, the medical one, and the legal one, I began with the general text. Unfortunately, in the first sentence, I faced a term that I fully understood, but could not find the term in English. After struggling for five minutes, I fortunately skipped it and went on to finish the exam. After two hours, I came up with a hopefully appropriate translation. Another issue was how to deal with a particularly ambiguous phrase in French. In a real translation, I would not have hesitated to add a clarifying adjective, but here I debated with myself a long time whether I would be penalized for adding meaning. For the first time in my life, I stayed until the end of the exam, constantly rereading my translation. I even found a spelling error two minutes before the end. Just think about translation without Spellcheck!

My feeling at the end was that I had a 50/50 chance of passing, a matter of how many mistakes I made and how serious they were. The proctor, who had failed her first attempt and passed her second one, concurred with me on this feeling.

The best thing about the test, until I hear that I pass of course, is the feeling of satisfaction that I can understand the meanings, both expressed and hidden, of a foreign language. That is something to be proud about.

רשומות נוספות מפרי מקלדתו של סטיבן תוכלו לקרוא בבלוג שלו Tip of the Tongue.

רינו

לסופ"ש טסנו לרינו. רינו היא עיר המבוססת על הימורים, בדומה ללאס וגאס. טסנו לרינו לא כדי להמר, אלא בגלל בחינת הסמכה בתרגום מצרפתית לאנגלית שבן זוגי עשה מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (ATA) בה אנו חברים. הרשומה הבאה תהיה רשומת אירוח בה אפרסם רשומה מפרי מקלדתו של בן זוגי, על בחינת ההסמכה.

כדי להגיע לנמל התעופה LAX לטיסה לרינו הזמנו shuttle (הסעה לנמל התעופה וממנו). הגיע נהג ממוצא פרואני עם מבטא כמו במערבונים. כמו כמה נהגי מונית שחלקנו מכירים הוא לא סתם את הפה במהלך כל 35 דקות הנסיעה. לפחות הייתה לי הפריבילגיה להעמיד פנים שאני לא מדברת טוב אנגלית ולא להשתתף בשיחה. לבן זוגי לא הייתה הפריבילגיה לעשות זאת.

אחינו הנהג

רינו נמצאת בגובה של 1373 מטרים מעל פני הים בקו רוחב של כמעט 40 מעלות (ישראל נמצאת בסביבות קו הרוחב ה-32). הנוף הוא מדברי. לכן באוגוסט חם כאן בשעות היום, משהו כמו 31 מעלת צלסיוס, ובלילה רק כ-14 מעלות. המקום מוקף הרים, ותוכלו לראות את ההר המושלג שנשקף מחלון בית המלון. כן, שלג באוגוסט. האוויר כאן יבש. יותר יבש מהאוויר באילת, ממש מציק. לא פלא שיש בטלוויזיה הרבה פרסומות לקרם לחות לפנים, קרם לשיער, סבון עם לחות ועוד. אני שמתי בוחטה של קרם שמנוני שמיועד ללילה ועדיין היובש גרם לי תחושת עקצוץ בפנים.

רינו, הר מושלג באוגוסט

גם בדרך, בטיסה עברנו מעל הרי סיירה נבאדה שמושלגים גם בעונה זו, וגם ראינו שם אגמים בתוך בנוף מדברי וחשוף.

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

התארחנו במלון Silver Legacy שנמצא במרכז העיר, ובמרכז אזור ההימורים. המלון ממוקם בקומפלקס ענק של כמה מלונות (כנראה שלושה). במלון עצמו יש מאות חדרים, להערכתי יותר מ-500. המלונות נמצאים מעל קניון ענק בו הקומה התחתונה מיועדת כמעט רק להימורים, ובקומה שמעליה יש המון מסעדות וכמה חנויות מזכרות. גם בקומת המזון יש מכונות הימורים בכל המעברים. המקום מלא אורות צבעוניים ומהבהבים אבל התאורה הכללית עמומה. מכל עבר נשמעים צלצולים של מכוונת המזל. מסתובבים כאן המון אנשים, וביום שישי אחרי עשר בלילה הגיעו עוד המונים. כשרואים את הקומפלקס מבחוץ רואים רק דלתות שכתוב עליהן "קזינו" ולא רואים מה יש בפנים. הדלתות כהות, ויש מערכת של דלתות כפולות. כשעוברים ברחוב המקום נראה משעמם למדי, לא מעיד בכלל על הפעילות הנמרצת שמתרחשת בתוכו. את החלון בחדר במלון אי אפשר לפתוח כלל, אפילו לא סדק. אני אוהבת לאוורר את החדר ולהכניס חמצן טרי וכאן אי אפשר לעשות זאת. אני משערת שחלק מהעניין הוא למנוע ממהמרים מאוכזבים לקפוץ מהחלון אחרי שאיבדו סכומים נכבדים.

אסור לצלם במלון באזור ההימורים וגם אין במלון עלון עם תמונות מבפנים. תוכלו לראות קצת תמונות באתר האינטרנט של המלון. במרכז קומפלקס המסעדות והקזינו ניצב מגדל ענק שהוא בעצם חיקוי למגדל כרייה של מכרה (רינו הוקמה בגלל מכרות כסף שהיו באזור) גובה המגדל הוא לפחות 30 מטרים וחלקיו נעים ויוצרים תחושה שמגדל הכרייה פועל. מעליו קירוי של כיפה עם תאורה שנראית כמו כיפת השמיים. מדהים. כמה חבל שאסור לצלם. היה רק מקום אחד בו יכולתי להצטלם עם מכונת מזל – בשדה התעופה של רינו, לפני הטיסה חזרה.

מכונת מזל

אני מסתכלת כל הזמן על אנשים, על מגוון הצורות והצבעים של המין האנושי. מה שבלט לי לעין ברינו היה אחוז גבוה מאוד של שמנים, לעומת LA בה כמעט לא ראיתי שמנים מאוד. לפי מה שהוסבר לי בחוף המזרחי יש יותר שמנים, וב-LA שנמצאת בחוף המערבי האחוז נמוך יותר. לרינו מגיעי אנשים מרחבי ארצות הברית ולכן מה שראיתי הוא תמונה מייצגת יותר של ממוצע ההשמנה באמריקה.

האוכל כאן לא יקר, אבל את הכל צריך לקנות במסעדות בקומפלקס. בחדר במלון אין מקרר ואין קומקום. חוץ מזה, הבנתי שאני לא אוהבת את האוכל בארה"ב. אני לא אוכלת בשר עם חלב וגם לא בשר לבן, אבל על זה אפשר להתגבר בלי בעיה. אכלתי סנדוויץ' עם סלט סרטנים והייתי צריכה לבחור תוספת של צ'יפס (נקראים כאן French fries, צ'יפס הם הדקיקים בשקית) או של פירות. נראה לי מוזר לאכול פירות כתוספת. סלט הסרטנים היה טרי וטעים, אבל לא התלהבתי. טעמו כסלט טונה עדין, לא משהו מיוחד. במקומות שהיינו לא ראיתי הרבה סלטים טריים. יש כאן המון חסות מסוגים שונים אבל לא משתמשים הרבה במלפפונים עגבניות ופלפלים כמו בארץ. עם הסלט שהזמנתי קיבלתי חתיכה שנראתה כמו עוגה אבל הייתה לחם תירס. כשטעמתי ראיתי שהיא לא סתם נראית כמו עוגה, היא מתוקה. זו עוגה. למה לקרוא לה לחם? לקינוח הזמנו strawberry short cake שהסתברה כעוגת ספוג פשוטה עם קונפיטורת תות ו-topping. הטופינג הזה הוא חיקוי עלוב לקצפת. ממש מוזר, אבל אי אפשר לקבל עוגה עם קצפת נורמלית וטעימה. גם הסברינה שהזמנתי כמה ימים קודם לכן במסעדה איטלקית בעלת מוניטין הייתה ממולאת קרם חמאה ולא קצפת, ומערכת העיכול שלי שילמה ביוקר על שאכלתי את הקרם הכבד. כבר אמרתי שאני מעדיפה את האוכל בארץ?

סנטה מוניקה

סנטה מוניקה היא עיר עצמאית השוכנת לחוף האוקיינוס השקט, ומהצד היבשתי מקיפה אותה לוס אנג'לס. נסענו לשם כדי שאראה את האוקיינוס, וסתם בגלל שיפה שם. בעונה זו הטמפרטורה של האוקיינוס היא כ-19 מעלות צלסיוס. לשם השוואה טמפרטורת הים התיכון באוגוסט היא כ-30 מעלות. לכן היה שם ממש קר! מכיוון שמלכתחילה לא ידעתי שניסע באותו יום לחוף הים לבשתי שמלה קיצית (ראו בתמונה בהמשך). שאלתי ז'קט מקרובת המשפחה שלקחה ואתנו לשם עם בתה, אבל בכל זאת היה לי קר.

מכיוון שידעתי שיהיה קר עוד לפני שיצאנו מהרכב, לא הייתי מופתעת מהטמפרטורה. מה שכן הפתיע אותי היה הריח של האוקיינוס. אני רגילה לריח של הים התיכון שהוא ריח מלוח, חמים (בקיץ) ודי כבד. הריח של האוקיינוס הוא צלול ורענן, משהו שקשה לי מאוד להעביר בכתב. עכשיו הבנתי מדוע יש מטהרי אוויר בריח ים, זה ניסיון לחקות בדיוק את הריח העדין הצלול והנעים הזה.

אמנם אי אפשר להעביר את הריח, אבל לפחות תמונה:

שקיעה בסנטה מוניקה

אחרי שהיינו על המזח, מעל המים, הלכנו לקניון סמוך לאכול. בדרך חלפנו על פני חנות בגדים שהדבר המדהים היה התצוגה בחלון הראווה שלה:

חלון ראווה

זיהיתם?

האמריקנים הם עם מנומס

האמריקנים מאוד מנומסים. בבקשה, תודה, סליחה, חושפים שיניים בחיוך ואצים רצים להעניק שירות. בתור ישראלית מחוספסת (אבל גם מנומסת) זה די משעשע אותי. החיוכים והשיחות נשמעים די מאולצים, אבל זו הנורמה כאן. נחמד לקבל שירות עם חיוך ומילות נימוס, אבל באחת הפעמים בסופרמרקט הקופאית שכחה לחייך כשהגענו, ונזכרה לחייך ולדקלם את משפט הנימוס שלה אחרי שהעבירה את שני המוצרים שלנו בקופה. הסיטואציה נראתה כמו סרט עם השהייה בפסקול.

סיטואציה אחרת ששעשעה אותי כל יום מחדש היא השיחה עם השומר/ת בכניסה/יציאה מהחניון בבית המלון:

שומר: How are you today sir?
בן זוגי: I'm pretty good.
שומר: [נותן כרטיס]
בן זוגי: Thank you.
שומר: Have a good one.

אחד??? מה, אין מספיק מילים באנגלית? אי אפשר להגיד evening , day או משהו רלבנטי אחר? טוב, כך לפחות הם לא מתבלבלים ויכולים לדקלם את מילות הנימוס בלי לחשוב יותר מדי. את דו-השיח הזה שמעתי פעם-פעמיים ביום, במשך שבועיים וחצי. היה לי קשה מאוד להתאפק ולא לצחוק להם בפנים…