רינו

לסופ"ש טסנו לרינו. רינו היא עיר המבוססת על הימורים, בדומה ללאס וגאס. טסנו לרינו לא כדי להמר, אלא בגלל בחינת הסמכה בתרגום מצרפתית לאנגלית שבן זוגי עשה מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (ATA) בה אנו חברים. הרשומה הבאה תהיה רשומת אירוח בה אפרסם רשומה מפרי מקלדתו של בן זוגי, על בחינת ההסמכה.

כדי להגיע לנמל התעופה LAX לטיסה לרינו הזמנו shuttle (הסעה לנמל התעופה וממנו). הגיע נהג ממוצא פרואני עם מבטא כמו במערבונים. כמו כמה נהגי מונית שחלקנו מכירים הוא לא סתם את הפה במהלך כל 35 דקות הנסיעה. לפחות הייתה לי הפריבילגיה להעמיד פנים שאני לא מדברת טוב אנגלית ולא להשתתף בשיחה. לבן זוגי לא הייתה הפריבילגיה לעשות זאת.

אחינו הנהג

אחינו הנהג

רינו נמצאת בגובה של 1373 מטרים מעל פני הים בקו רוחב של כמעט 40 מעלות (ישראל נמצאת בסביבות קו הרוחב ה-32). הנוף הוא מדברי. לכן באוגוסט חם כאן בשעות היום, משהו כמו 31 מעלת צלסיוס, ובלילה רק כ-14 מעלות. המקום מוקף הרים, ותוכלו לראות את ההר המושלג שנשקף מחלון בית המלון. כן, שלג באוגוסט. האוויר כאן יבש. יותר יבש מהאוויר באילת, ממש מציק. לא פלא שיש בטלוויזיה הרבה פרסומות לקרם לחות לפנים, קרם לשיער, סבון עם לחות ועוד. אני שמתי בוחטה של קרם שמנוני שמיועד ללילה ועדיין היובש גרם לי תחושת עקצוץ בפנים.

רינו, הר מושלג באוגוסט

רינו, הר מושלג באוגוסט

גם בדרך, בטיסה עברנו מעל הרי סיירה נבאדה שמושלגים גם בעונה זו, וגם ראינו שם אגמים בתוך בנוף מדברי וחשוף.

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

הרי סיירה נבאדה

התארחנו במלון Silver Legacy שנמצא במרכז העיר, ובמרכז אזור ההימורים. המלון ממוקם בקומפלקס ענק של כמה מלונות (כנראה שלושה). במלון עצמו יש מאות חדרים, להערכתי יותר מ-500. המלונות נמצאים מעל קניון ענק בו הקומה התחתונה מיועדת כמעט רק להימורים, ובקומה שמעליה יש המון מסעדות וכמה חנויות מזכרות. גם בקומת המזון יש מכונות הימורים בכל המעברים. המקום מלא אורות צבעוניים ומהבהבים אבל התאורה הכללית עמומה. מכל עבר נשמעים צלצולים של מכוונת המזל. מסתובבים כאן המון אנשים, וביום שישי אחרי עשר בלילה הגיעו עוד המונים. כשרואים את הקומפלקס מבחוץ רואים רק דלתות שכתוב עליהן "קזינו" ולא רואים מה יש בפנים. הדלתות כהות, ויש מערכת של דלתות כפולות. כשעוברים ברחוב המקום נראה משעמם למדי, לא מעיד בכלל על הפעילות הנמרצת שמתרחשת בתוכו. את החלון בחדר במלון אי אפשר לפתוח כלל, אפילו לא סדק. אני אוהבת לאוורר את החדר ולהכניס חמצן טרי וכאן אי אפשר לעשות זאת. אני משערת שחלק מהעניין הוא למנוע ממהמרים מאוכזבים לקפוץ מהחלון אחרי שאיבדו סכומים נכבדים.

אסור לצלם במלון באזור ההימורים וגם אין במלון עלון עם תמונות מבפנים. תוכלו לראות קצת תמונות באתר האינטרנט של המלון. במרכז קומפלקס המסעדות והקזינו ניצב מגדל ענק שהוא בעצם חיקוי למגדל כרייה של מכרה (רינו הוקמה בגלל מכרות כסף שהיו באזור) גובה המגדל הוא לפחות 30 מטרים וחלקיו נעים ויוצרים תחושה שמגדל הכרייה פועל. מעליו קירוי של כיפה עם תאורה שנראית כמו כיפת השמיים. מדהים. כמה חבל שאסור לצלם. היה רק מקום אחד בו יכולתי להצטלם עם מכונת מזל – בשדה התעופה של רינו, לפני הטיסה חזרה.

מכונת מזל

מכונת מזל

אני מסתכלת כל הזמן על אנשים, על מגוון הצורות והצבעים של המין האנושי. מה שבלט לי לעין ברינו היה אחוז גבוה מאוד של שמנים, לעומת LA בה כמעט לא ראיתי שמנים מאוד. לפי מה שהוסבר לי בחוף המזרחי יש יותר שמנים, וב-LA שנמצאת בחוף המערבי האחוז נמוך יותר. לרינו מגיעי אנשים מרחבי ארצות הברית ולכן מה שראיתי הוא תמונה מייצגת יותר של ממוצע ההשמנה באמריקה.

האוכל כאן לא יקר, אבל את הכל צריך לקנות במסעדות בקומפלקס. בחדר במלון אין מקרר ואין קומקום. חוץ מזה, הבנתי שאני לא אוהבת את האוכל בארה"ב. אני לא אוכלת בשר עם חלב וגם לא בשר לבן, אבל על זה אפשר להתגבר בלי בעיה. אכלתי סנדוויץ' עם סלט סרטנים והייתי צריכה לבחור תוספת של צ'יפס (נקראים כאן French fries, צ'יפס הם הדקיקים בשקית) או של פירות. נראה לי מוזר לאכול פירות כתוספת. סלט הסרטנים היה טרי וטעים, אבל לא התלהבתי. טעמו כסלט טונה עדין, לא משהו מיוחד. במקומות שהיינו לא ראיתי הרבה סלטים טריים. יש כאן המון חסות מסוגים שונים אבל לא משתמשים הרבה במלפפונים עגבניות ופלפלים כמו בארץ. עם הסלט שהזמנתי קיבלתי חתיכה שנראתה כמו עוגה אבל הייתה לחם תירס. כשטעמתי ראיתי שהיא לא סתם נראית כמו עוגה, היא מתוקה. זו עוגה. למה לקרוא לה לחם? לקינוח הזמנו strawberry short cake שהסתברה כעוגת ספוג פשוטה עם קונפיטורת תות ו-topping. הטופינג הזה הוא חיקוי עלוב לקצפת. ממש מוזר, אבל אי אפשר לקבל עוגה עם קצפת נורמלית וטעימה. גם הסברינה שהזמנתי כמה ימים קודם לכן במסעדה איטלקית בעלת מוניטין הייתה ממולאת קרם חמאה ולא קצפת, ומערכת העיכול שלי שילמה ביוקר על שאכלתי את הקרם הכבד. כבר אמרתי שאני מעדיפה את האוכל בארץ?

2 תגובות

  1. […] שהבטחתי בתחילת הרשומה הקודמת, הפעם אני מפרסמת רשומת-אורח של סטיבן ריפקינד, בן זוגי […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: