סיכום החופשה בלוס אנג'לס

לנוחותכם, קוראיי היקרים, ערכתי רשימה של הרשומות בהן סיפרתי על חופשתי בלוס אנג'לס לפי סדר הופעתן:

החופשה הגדולה

ציירי לך שפם

הפתעה והארה, ולסיום גם תמונות

האמריקנים הם עם מנומס

סנטה מוניקה

רינו

מבחן הסמכה בתרגום מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (The ATA Certification Test)

זאת היא אמריקה!

La Brea Tar Pits וכלב עם נעליים

עוד מקום מעניין

מתרגם ממשיך להיות מתרגם

Force majeur ודינוזאורים

חזרה למולדת (1)

חזרה למולדת (2)

מבחן הסמכה בתרגום מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (The ATA Certification Test)

כמו שהבטחתי בתחילת הרשומה הקודמת, הפעם אני מפרסמת רשומת-אורח של סטיבן ריפקינד, בן זוגי היקר:

I recently took the ATA certification test (French-English) in Reno, Nevada. It is the probably the only reason I would go to Reno in all honesty. It was the closest test location to L.A. during the time I was in the U.S.
The test is itself is archaic. Try to remember the last time you took test with pen and paper. Try to remember the last time you translated any document in pen and paper and were limited to paper dictionaries. It is clear that the test does not completely reflect a translator’s abilities, but the ATA has its reasons, some justified, for its refusal to allow computers.

I took the practice exam, a good idea for all first time test takers. I learned that my French is good enough to pass the test, but I had to make some adjustments for the actual conditions. I tried to translate and then recopy. I still missed too many errors. Another thing I learned was that it was more important to avoid mistakes than to provide an ideal translation. In other words, you start with 100 points and try to avoid losing any.

In the actual test, I applied those lessons. Since I wasn’t going to recopy the document, I could take my time and translate each sentence one at a time. I figured that I had one and half hour for each section, but that turned out to be incorrect. The general text took a full hour and a half while the legal section took less than 45 minutes, maybe because I have translated so many contracts. The other two translators taking the test agreed with me on that point.

After I opened the texts and read the three selections, i.e. the general text, the medical one, and the legal one, I began with the general text. Unfortunately, in the first sentence, I faced a term that I fully understood, but could not find the term in English. After struggling for five minutes, I fortunately skipped it and went on to finish the exam. After two hours, I came up with a hopefully appropriate translation. Another issue was how to deal with a particularly ambiguous phrase in French. In a real translation, I would not have hesitated to add a clarifying adjective, but here I debated with myself a long time whether I would be penalized for adding meaning. For the first time in my life, I stayed until the end of the exam, constantly rereading my translation. I even found a spelling error two minutes before the end. Just think about translation without Spellcheck!

My feeling at the end was that I had a 50/50 chance of passing, a matter of how many mistakes I made and how serious they were. The proctor, who had failed her first attempt and passed her second one, concurred with me on this feeling.

The best thing about the test, until I hear that I pass of course, is the feeling of satisfaction that I can understand the meanings, both expressed and hidden, of a foreign language. That is something to be proud about.

רשומות נוספות מפרי מקלדתו של סטיבן תוכלו לקרוא בבלוג שלו Tip of the Tongue.

רינו

לסופ"ש טסנו לרינו. רינו היא עיר המבוססת על הימורים, בדומה ללאס וגאס. טסנו לרינו לא כדי להמר, אלא בגלל בחינת הסמכה בתרגום מצרפתית לאנגלית שבן זוגי עשה מטעם אגודת המתרגמים האמריקנית (ATA) בה אנו חברים. הרשומה הבאה תהיה רשומת אירוח בה אפרסם רשומה מפרי מקלדתו של בן זוגי, על בחינת ההסמכה.

כדי להגיע לנמל התעופה LAX לטיסה לרינו הזמנו shuttle (הסעה לנמל התעופה וממנו). הגיע נהג ממוצא פרואני עם מבטא כמו במערבונים. כמו כמה נהגי מונית שחלקנו מכירים הוא לא סתם את הפה במהלך כל 35 דקות הנסיעה. לפחות הייתה לי הפריבילגיה להעמיד פנים שאני לא מדברת טוב אנגלית ולא להשתתף בשיחה. לבן זוגי לא הייתה הפריבילגיה לעשות זאת.

אחינו הנהג

רינו נמצאת בגובה של 1373 מטרים מעל פני הים בקו רוחב של כמעט 40 מעלות (ישראל נמצאת בסביבות קו הרוחב ה-32). הנוף הוא מדברי. לכן באוגוסט חם כאן בשעות היום, משהו כמו 31 מעלת צלסיוס, ובלילה רק כ-14 מעלות. המקום מוקף הרים, ותוכלו לראות את ההר המושלג שנשקף מחלון בית המלון. כן, שלג באוגוסט. האוויר כאן יבש. יותר יבש מהאוויר באילת, ממש מציק. לא פלא שיש בטלוויזיה הרבה פרסומות לקרם לחות לפנים, קרם לשיער, סבון עם לחות ועוד. אני שמתי בוחטה של קרם שמנוני שמיועד ללילה ועדיין היובש גרם לי תחושת עקצוץ בפנים.

רינו, הר מושלג באוגוסט

גם בדרך, בטיסה עברנו מעל הרי סיירה נבאדה שמושלגים גם בעונה זו, וגם ראינו שם אגמים בתוך בנוף מדברי וחשוף.

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

 

הרי סיירה נבאדה

התארחנו במלון Silver Legacy שנמצא במרכז העיר, ובמרכז אזור ההימורים. המלון ממוקם בקומפלקס ענק של כמה מלונות (כנראה שלושה). במלון עצמו יש מאות חדרים, להערכתי יותר מ-500. המלונות נמצאים מעל קניון ענק בו הקומה התחתונה מיועדת כמעט רק להימורים, ובקומה שמעליה יש המון מסעדות וכמה חנויות מזכרות. גם בקומת המזון יש מכונות הימורים בכל המעברים. המקום מלא אורות צבעוניים ומהבהבים אבל התאורה הכללית עמומה. מכל עבר נשמעים צלצולים של מכוונת המזל. מסתובבים כאן המון אנשים, וביום שישי אחרי עשר בלילה הגיעו עוד המונים. כשרואים את הקומפלקס מבחוץ רואים רק דלתות שכתוב עליהן "קזינו" ולא רואים מה יש בפנים. הדלתות כהות, ויש מערכת של דלתות כפולות. כשעוברים ברחוב המקום נראה משעמם למדי, לא מעיד בכלל על הפעילות הנמרצת שמתרחשת בתוכו. את החלון בחדר במלון אי אפשר לפתוח כלל, אפילו לא סדק. אני אוהבת לאוורר את החדר ולהכניס חמצן טרי וכאן אי אפשר לעשות זאת. אני משערת שחלק מהעניין הוא למנוע ממהמרים מאוכזבים לקפוץ מהחלון אחרי שאיבדו סכומים נכבדים.

אסור לצלם במלון באזור ההימורים וגם אין במלון עלון עם תמונות מבפנים. תוכלו לראות קצת תמונות באתר האינטרנט של המלון. במרכז קומפלקס המסעדות והקזינו ניצב מגדל ענק שהוא בעצם חיקוי למגדל כרייה של מכרה (רינו הוקמה בגלל מכרות כסף שהיו באזור) גובה המגדל הוא לפחות 30 מטרים וחלקיו נעים ויוצרים תחושה שמגדל הכרייה פועל. מעליו קירוי של כיפה עם תאורה שנראית כמו כיפת השמיים. מדהים. כמה חבל שאסור לצלם. היה רק מקום אחד בו יכולתי להצטלם עם מכונת מזל – בשדה התעופה של רינו, לפני הטיסה חזרה.

מכונת מזל

אני מסתכלת כל הזמן על אנשים, על מגוון הצורות והצבעים של המין האנושי. מה שבלט לי לעין ברינו היה אחוז גבוה מאוד של שמנים, לעומת LA בה כמעט לא ראיתי שמנים מאוד. לפי מה שהוסבר לי בחוף המזרחי יש יותר שמנים, וב-LA שנמצאת בחוף המערבי האחוז נמוך יותר. לרינו מגיעי אנשים מרחבי ארצות הברית ולכן מה שראיתי הוא תמונה מייצגת יותר של ממוצע ההשמנה באמריקה.

האוכל כאן לא יקר, אבל את הכל צריך לקנות במסעדות בקומפלקס. בחדר במלון אין מקרר ואין קומקום. חוץ מזה, הבנתי שאני לא אוהבת את האוכל בארה"ב. אני לא אוכלת בשר עם חלב וגם לא בשר לבן, אבל על זה אפשר להתגבר בלי בעיה. אכלתי סנדוויץ' עם סלט סרטנים והייתי צריכה לבחור תוספת של צ'יפס (נקראים כאן French fries, צ'יפס הם הדקיקים בשקית) או של פירות. נראה לי מוזר לאכול פירות כתוספת. סלט הסרטנים היה טרי וטעים, אבל לא התלהבתי. טעמו כסלט טונה עדין, לא משהו מיוחד. במקומות שהיינו לא ראיתי הרבה סלטים טריים. יש כאן המון חסות מסוגים שונים אבל לא משתמשים הרבה במלפפונים עגבניות ופלפלים כמו בארץ. עם הסלט שהזמנתי קיבלתי חתיכה שנראתה כמו עוגה אבל הייתה לחם תירס. כשטעמתי ראיתי שהיא לא סתם נראית כמו עוגה, היא מתוקה. זו עוגה. למה לקרוא לה לחם? לקינוח הזמנו strawberry short cake שהסתברה כעוגת ספוג פשוטה עם קונפיטורת תות ו-topping. הטופינג הזה הוא חיקוי עלוב לקצפת. ממש מוזר, אבל אי אפשר לקבל עוגה עם קצפת נורמלית וטעימה. גם הסברינה שהזמנתי כמה ימים קודם לכן במסעדה איטלקית בעלת מוניטין הייתה ממולאת קרם חמאה ולא קצפת, ומערכת העיכול שלי שילמה ביוקר על שאכלתי את הקרם הכבד. כבר אמרתי שאני מעדיפה את האוכל בארץ?